המרחק בין מקום ראשון למקום רביעי הוא לרוב לא כישרון. הוא מה שקורה בראש כשהרוח לא משתפת פעולה, כשהיריב מקדים, כשהגוף מבקש לוותר. גל בילה שנים בלבנות בדיוק את החלק הזה — את היכולת לבחור מיקוד ברגע שהכי קל לאבד אותו. זה מה שהפריד באתונה. וזה מה שהוא מלמד היום.

עשרים שנה אחרי, גל לא מדבר על ביצועים תחת לחץ מהצד — הוא עמד שם. ואז, בפריז, הוא הוכיח את זה שוב מהצד השני: כמאמן שהוביל את תום ראובני לזהב אולימפי. את המשמעת, המיקוד וקבלת ההחלטות שהובילו למדליה הוא מתרגם לשפה של חדרי ישיבות, של צוותים, ושל כל אדם שהציב לעצמו יעד גדול מספיק כדי שיהיה לו מה להפסיד.

זו לא מוטיבציה. זו שיטה. ארכיטקטורה פנימית של אנשים שמבצעים כשזה נחשב — ואפשר לבנות אותה. גל עובד עם מספר מצומצם של אנשים וארגונים בכל שנה, לעומק, אחד־על־אחד.